"הנגבה" היא ירושלים

"הנגבה" היא ירושלים

מהי מגמת פניו

"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"(יב,ט).

וזו לשון רש"י "הלוך ונסוע - ...וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו (ב"ר)". הביטוי "הנגבה" חוזר גם כאשר אברהם אבינו עולה ממצרים "ויעל אברם ממצרים... הנגבה"(יג,א), וזו לשון רש"י "ויעל אברם וגו' הנגבה - לבא לדרומה של ארץ ישראל, כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ".

אברהם אבינו נוסע לכיון ירושלים והר המוריה. מנין למדו חז"ל דברים נפלאים אלו, שכוונת התורה לירושלים ולא לדרום כדור הארץ?

מנין למדו זאת חז"ל

דיוק ראשון - חז"ל למדו פרוש זה מהמילים שרש"י בחר לכתוב בתחילת דבריו: "ויעל אברם... הנגבה". מהמילה "ויעל" משמע, שאברהם נסע ממצרים לארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות כמו שמוכח מלשונה של התורה במספר רב של מקומות, אבל מצד שני כתוב "הנגבה" והרי ארץ ישראל היא צפונית למצרים, אלא בודאי שאין הכוונה לכיוון דרום, אלא הכוונה למקום שנמצא בדרומה של ארץ ישראל.

דיוק שני - חז"ל למדו זאת גם ממה שכתוב "הנגבה", והיה צריך להיות כתוב "ויעל אברם נגבה", ומדוע הוסיפה התורה את הא הידוע, אלא לומר לך, שאברהם נסע למקום הדרומי הידוע, לעומת פרק יג (ג) שם כתוב "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל", ולא כתוב "מהנגב ועד בית אל", ואכן רש"י שם מפרש "מנגב - מארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען", כלומר, שאין הכוונה לדרום מיוחד, אלא לדרום ארץ ישראל, דהיינו מצרים.

אמנם עדיין צריך להבין מנין לחז"ל שהכוונה דוקא לירושלים, אולי הכוונה לגבול הדרומי ביותר של ארץ ישראל? ועוד צריך להבין, כיצד דברי רש"י אלו על מיקומה של ירושלים מתיישבים עם דרשת חז"ל על אבן השתיה שממנה הושתת העולם (יומא נג:), דהיינו שהיא שנמצאת באמצע העולם, וכן עם דברי חז"ל במסכת מגילה על בית המקדש "שחוצץ למלכות" (טו:), דהיינו, באמצע העולם (עיין שם ברש"י)?

"אבן השתיה", שממנה הושתת העולם

נלע"ד בעזה"י להסביר על פי דברי חז"ל במסכת יומא פרק חמישי (נג:) "משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת...", ואמרה על כך הגמרא שם (נד:) "תנא שממנה הושתת העולם. תנן [משנתנו] כמאן דאמר מציון נברא העולם, דתניא... וחכמים אומרים מציון נברא שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ה' ואומר מציון מכלל יופי, ממנו מוכלל יפיו של עולם", והסביר זאת רש"י "מציון נברא - ציון נבראת תחילה וסביביה נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד". וזו לשון הגמרא במסכת חגיגה (יב.) "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו...".

הסבר הדברים הנ"ל ידוע ומפורש בחז"ל: השפע האלקי שמחיה את העולם "יורד" בצורה תמציתית בביהמ"ק [במיוחד באבן השתיה] וממנו מתפשט במעגלים לעבר הקצוות, ולכן אבן השתיה וביהמ"ק נקראים אמצעו של עולם, וזו כוונתו העמוקה של רש"י, שציון נבראת תחילה וסביביה נדבקו רגבים וכו'.

לכן, יש בקדושת המקום דרגות בקדושה, כאשר שיא הקדושה הוא באבן השתיה הנמצאת בתוך קודש הקודשים, כיון שהיא מרכז השפע האלקי. הכלל בדרגות הקדושה הוא: ככל שהמקום קרוב יותר מבחינה גשמית לירידת השפע האלקי כך הוא קדוש יותר וחלים בו דינים בהתאם לקדושתו. פרוט דרגות הקדושה במקום ודיניהם הנובעים מכך מתוארים במשנה במסכת כלים פ"א משניות ו-י בסדר עולה. ואלו הן המקומות הקדושים לפי סדר עולה: ארץ ישראל, עיירות המוקפות חומה, לפנים מחומת ירושלים, הר הבית, החיל, עזרת נשים, עזרת ישראל, עזרת הכהנים, בין האולם והמזבח, ההיכל, קודש הקודשים [מקום אבן השתיה].

הר המוריה וירושלים הם המקום הדרומי הקרוב ביותר למרכז

כיון שאבן השתיה [ביהמ"ק] היא אמצעו של עולם, יוצא אם כן, שההר הראשון מהאמצע לכיוון דרום הוא הר הבית, על פי המשנה במסכת מדות (פ"ב מ"א) שרוב שטחו של הר הבית [הר המוריה] נמצא מדרום להיכל ולביהמ"ק, "רובו של הר הבית מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב, שהעזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית, אלא רחוקה מדרום הר הבית יתר מכל הרוחות וקרובה למערב יתר מכל הרוחות, ובינה ובין הצפון יתר ממה שבינה ובין המערב, ובינה ובין המזרח יתר ממה שבינה ובין הצפון..." (ציטוט מהאנציקלופדיה התלמודית עמוד תקפב כרך י') .

וכן העיר ירושלים היתה דרומית להר הבית, וממילא דרומית לביהמ"ק ולאבן השתיה ככתוב "הר הבית היה לצפון ירושלים [דהיינו ירושלים דרומית לו] וכן נאמר בבנין שלעתיד ויניחני אל הר גבה מאד - הוא הר הבית - ועליו כמבנה עיר מנגב, בדרומו של הר, שהעיר ירושלים סמוכה לו מנגב..." (עפ"י פסקי תוס' מידות סימן ה', ציטוט מהאנצ' התלמודית).

על פי כל הדברים הנ"ל יובנו דברי חז"ל שהר המוריה וירושלים נמצאים בדרום ארץ ישראל, וכוונתם היא, שהם נמצאים דרומית למרכז ארץ ישראל שהוא גם מרכז העולם והוא אבן השתיה, ואין כוונת חז"ל לגבול הדרומי ביותר של ארץ ישראל.

מתי אברהם הגיע לירושלים ומדוע

כעת נחזור לפרשתנו. מגמת פניו של אברהם אבינו בכל מסעיו היתה לירושלים שהיא העיר הדרומית הראשונה, והיא העיר הקדושה ביותר, לפי שהיא קרובה אל מרכז השפע האלקי העולמי.

כעת מובן מדוע פרשו חז"ל "הנגבה" שהכוונה לעיר הדרומית הראשונה שהיא ירושלים, כיון שאם אברהם אבינו שם את מגמת פניו לאותו מקום בודאי שזהו מקום קדוש ומיוחד, שאם לא כן מדוע אברהם רוצה להגיע אליו.

אלא שאברהם אבינו לא הגיע לירושלים כל כך מהר, אלא הגיע רק עד חברון שהיא דרומית לירושלים, כמו שכתוב "ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח ל-ה'" (יג,יח). אמנם גם זו עיר קדושה אבל אין קדושתה כמו של ירושלים.

מתי אברהם מגיע לירושלים? רק בסוף פרשת וירא, רק אחרי שנימול ועמד בתשעה נסיונות קשים, וכאשר מגיע הניסיון העשירי הוא מתבצע בהר המוריה. שיא הנסיונות מתבצע במקום הקדוש ביותר.

כיון שירושלים היא קדושה מאד אי אפשר להגיע אליה מיד, אלא לאט לאט לאחר הזדככות והתקדשות על ידי עשרה נסיונות שאברהם אבינו עבר ולאחר שנימול. גם כאשר אברהם מגיע לירושלים הוא לא גר בה, אלא רק מקריב בה קרבן ומיד חוזר לחברון.

עד שבני בניו של אברהם אבינו יישבו את ירושלים בקביעות יעברו עוד תשע מאות שנים בקרוב [עיין סדר עולם 108-127]. רק לאחר שבני ישראל יהפכו לעם וימלוך עליהם דוד ויהיו מאוחדים, רק אז יוכלו ליישב את ירושלים בקביעות.